פרק ראשון בסדרת הסיפורים "סוסים הצילו את חיי"
סוסים תמיד ליוו אותי בצורה כזו או אחרת, אמא שלי רכבה בנעוריה רכיבת פרא, הייתה מתחרה עם משאיות בכביש ודוהרת בעמידה על גב הסוס ממש כמו בקרקס.. אהבתה עברה לאחי הבכור, שחייו מאז היותו ילד קטן היו שזורים בהם ועד היום הוא מגדל סוסים בביתו. מידי פעם הייתי מבצעת גיחות קטנות לעולמו ולסוסים ורוכבת, אך לא באופן מקצועי.
כשבועיים לפני יום הולדתי ה- 25, עברתי תאונת אופנוע שבה נהרג בן זוגי לחיים (סיפור שלם בפני עצמו אבל לפעם אחרת).
במהלך חמש השנים שלאחר מכן, חיפשתי שקט, מזור ורוגע לנפשי הכואבת והפצועה שלא הצלחתי למצוא בשום מקום, אך מידי פעם רכבתי מעט יותר עם אחי והרגשתי שזה עושה משהו לנשמה שלי.
כל הזמן חיפשתי במוחי ושאלתי את עצמי מהו המקום שבו לא אצטרך להסתיר את הפחד והקושי בחיי? המקום בו אוכל לשים בצד את מסכת האגו שלי שמשדר לסביבה כל הזמן ״החיים במסלול.. הכל טוב״, כי הכל לא היה טוב.. הכל היה כאוס אחד גדול והרגשתי כבויה, חיה בין החיים למוות, על הגדר, מתגעגעת אליו ולא מוצאת את עצמי לבדי בשום מקום והזמן היחידי שבו יכולתי להרגיש הקלה מסוימת היו הזמנים בהם הייתי עם סוסים. השהות איתם גרמה לי לרוגע ושקט שלא היו שם לדקה אחת במהלך היומיום שלי. כשהייתי מגיעה לחווה של אחי רק בכדי לצפות בהם, הייתה מן תחושת שלווה לא מובנת, שלווה שגרמה לי להתרגשות פנימית ולתחושת חיות!
יום אחד, בעודי בעבודה (שאגב, שנאתי כל רגע בה), התחלתי להפליג במחשבתי, חשבתי איפה הייתי הכי רוצה להיות עכשיו אם אני קמה מהכסא והולכת מהעבודה? חשבתי לי, אם בזה הרגע אני קמה ויוצאת מהדלת, איפה אני רואה את עצמי? התמונה שעלתה לי בראש הייתה אחת, ראיתי את עצמי דוהרת לכיוון השקיעה על גב סוס.. זו התמונה שעלתה בראשי ולא הרפתה. מיד התחלתי לחפש קצת בגוגל על חוות מקצועיות באזור מגוריי ובהחלטה רגעית, לקחתי את מפתחות הרכב והתיק ונסעתי היישר לשם. זהו, החלטתי ללמוד רכיבה בצורה מסודרת. הרגשתי צורך עז במקום שהוא רק שלי, רק עבורי, פעמיים בשבוע שאני עם עצמי ועם הסוס.
התחלתי לרכוב עם מדריך צעיר ומוכשר, עדין נפש ונעים, נועם שמו, שאפשר לי במשך כמה שיעורים את כל המרחב למצוא את עצמי מול החיה המדהימה הזו. בשיעור השלישי, ראיתי לפתע סוסה בגוון חום אגוז, גבוהה בטירוף ואמרתי לו שאני רוצה לרכוב עליה. נועם חייך ואמר שהיא תאתגר אותי ובכל זאת, בקשתי אותה.
התחלתי לרכוב על נלה, שבכדי לעלות עליה נדרשתי לשרפרף, היא הייתה גבוהה בכדי שאוכל לעלות לבדי. שיעור, שניים, הכל היה סביר. בשיעור השלישי עם נלה, התחלנו לעבוד על מעבר ממקצב ריצה קלה (טרוט) לדהירה (קאנטר) ושם קרה משהו מדהים. בכל פעם שניסיתי להעביר את נלה מטרוט לקאנטר, הסוסה ברחה לי מהמעגל לפינה מסוימת במגרש ונעמדה. אני מנסה שוב והסוסה חוזרת לאותה הנקודה ונעמדת. אני מנסה בכל כוחי, מתוסכלת, מתעצבנת והסוסה שוב ושוב ושוב חוזרת לאותה הנקודה ונעמדת. רמת התסכול שהגעתי אליה הייתה כל כך גבוהה.. ניסיתי שוב ושוב והיא בשלה.
בתוך בליל הניסיונות והתחושות אני שומעת לפתע את נועם אומר לי: ״אביבית עצרי!!!״
נעצרתי, מזיעה בחורף ומתוסכלת והבטתי בו.
הוא הוסיף ואמר לי משפט שעד היום חרוט בזיכרוני:
"סוס - הוא מלך!! לשיתוף פעולה הוא צריך רק מלכה על גבו!! עכשיו רדי ממנה! לכי הביתה וחזרי רק כשתמצאי את המלכה שבך..!"
ירדתי מהסוסה מובסת ושבורה, הלכתי הביתה, עצובה כל כך נכנסתי לרכב עד שמצאתי את עצמי עוצרת בדרך כדי לבכות את נשמתי החוצה, כי הבנתי! הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון..!
לפתע יכולתי לראות את עצמי מהצד, כמו מצלמה מלמעלה ויכולתי לראות מישהי שהלכה לאיבוד.. מישהי שלא יודעת באמת לאן הולכת ולאן רוצה להגיע.. מישהי שאין לה עבור מה לקום בבוקר ואין לה עם מה ללכת לישון בלילה.. מי שאין לה את עצמה..
עד היום לא חזרתי לנועם ונלה.. אך משם, בהחלט יצאתי למסע לחיפוש המלכה..
המשך בפוסט הבא...
שלכם,
אביבית.
