חשיבות ההדממה

סטיבן פורג'ס מספר לדניז וו'ין כיצד גילה מערכת הגנה גופנית עתיקה יותר מ"לחימה" או "בריחה" ומה היא מסבירה על הפרעת דחק פוסט-טראומתית.

תרגום לעברית:  אביבית מלכה בן-גאון

וו'ין:  פרופסור פורג'ס, ניסחת לראשונה את התאוריה הפוליווגאלית ב-1994 וכפי שאתה אומר בתחילת ספרך האחרון, השפעתו העיקרית של "מדריך הכיס לתאוריה הפוליווגאלית", הייתה "לספק הסברים נוירופיזיולוגיים מתקבלים על הדעת לכמה מההתנסויות שתוארו ע"י אנשים שעברו טראומה.  במדריך אתה מראה כיצד מנקודת מבט פוליווגאלית "לא להרגיש בטוח" הוא המרכיב ההתנהגותי העיקרי המוביל לתחלואה נפשית ופיזיולוגית.  גישות האנושות המקובלות והמבוססות מחזיקות בטענה כי כאשר צרכים רגשיים הכרחיים אינם מוכרים במידה מספקת, או כאשר המשאבים הפנימיים שברשותנו המסייעים לנו לפגוש בהם - פגועים, או לא משומשים נכון, כאן מופיעה מחלת נפש – ו'בטחון' הוא בהחלט אחד הצרכים הרגשיים ההכרחיים לנו.  אז אני ממש מעוניינת לשמוע עוד אודות ממצאיך בהקשר זה, ואודות תפקידה של מה שאתה מכנה "מעורבות חברתית".  אך בוא נתחיל מההתחלה שהייתה אודות כך שעוד בבית ספר התיכון, נמשכת לתחום דיסציפלינה חדשה שנקראת "פסיכופיזיולוגיה".  מה זה?

פורג'ס:  פסיכופיזיולוגיה הייתה דיסציפלינה חדשה שהתמקדה בשאלה כיצד תהליכים פיזיולוגיים מקושרים לחוויות פסיכולוגיות.  בעקרון, היא מספקת מדע לתהליכים מנטליים דרך ניטור המשתנים הפיזיולוגיים.  חשבתי שזו דיסציפלינה מעניינת מאוד עם יישומים מרגשים, היא התאימה לעניין האישי שלי.  באותו הזמן הייתי בתחילת שנות ה-20 שלי והייתי סקרן אודות מה שאנו יכולים ללמוד אודות אדם ע"י מעקב על הפסיכולוגיה מבלי לדרוש מהם ליצור תגובות מילוליות או כתובות.  הבנתי, שמה שאנשים אומרים או כותבים, באופן תדיר מייצג נרטיב בדוי שנוצר בכדי להתאים לצרכים ספציפיים, היה ניתוק בין הכוונות לבין מה שנאמר הלכה למעשה.

 

וו'ין:  כשאתה אומר "להתאים לצרכים ספציפיים", למה אתה מתכוון?

 

פורג'ס:  תחושת העצמי שלהם ומי שהם היו.  הרשי לי לתת לך דוגמא.  בואי נאמר שאדם גדל וחונך עם אמונות דתיות מאוד חזקות מסוימות בהן הם לא מאמינים שזה הולם לתת הצהרות שליליות אודות אדם אחר, ללא קשר למה שהם עלולים להרגיש.  יהיו להם הבעות פנים ואינטונציות ווקאליות שאינן תואמות את כוונות המילים שהם דברו.  עבורי, רעיון האפשרות לעקוב אחר קצב הלב, דופק והולכה עורית הייתה מאוד מרתקת ומרגשת, כדרך לראות מה קורה "מתחת לעור" ולפני השטח.

 

וו'ין:  וזה הסיט אותך לדרך לפיתוח התיאוריה הפוליווגאלית?

פורג'ס:  ובכן, לא מידית.  בשנות ה-60 המאוחרות. תחילת ה-70, לראשונה הבנתי כיצד לכמת (למספר ולהבדיל) בין קצבי לב שונים, ואיך הם השתנו במהלך אתגרים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים.  למעשה, הייתי המדען הראשון שהגדיר וכמת קצבי לב שונים, שהם: השוני שבזמן שבין פעימות הלב.  הלב אינו פועם בקצב קבוע, תבניות קצב הלב בפעימה-לפעימה, הן מקצבים המווּסַתים בשל השפעות נוירולוגיות.  במחקרי המוקדם תיעדתי שאנשים עם מגוון גדול יותר של זמן בין פעימות הלב נראו כבעלי יכולת גדולה יותר לתשומת לב, היה להם זמן תגובה מהיר יותר, והם היו חסינים יותר.  ההבחנות האלו הובילו אותי ללמוד את הנוירופיזיולוגיה של מגוון מקצבי הלב והביאו אותי להתחיל מסע אינטלקטואלי שתוצאתו הייתה התיאוריה הפוליווגאלית.

 

וו'ין:  לפני שאנחנו ממשיכים לתוך זה, אנחנו יכולים מעט להוסיף אודות ה"ואגוס", אותו אתה מתאר כעצב העיקרי של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית, שפונקציונלית מחבר את המח שלנו לגופנו.

 

פורג'ס:  הואגוס, ראשית, הוא עצב קרניאלי (שמוצאו בגולגולת/המח) וכפי שאמרת, הוא המרכיב העיקרי של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית.  יש לנו עצבים סימפתטיים, שבאופן כללי תומכים בתנועתיות ובפעילויות מלאות אנרגטיות, הכוללות שאיבה והזרמת דם.  מרבית האנשים משייכים את מערכת העצבים הסימפתטית כמערכת לחימה ובריחה.  ואולם, על אף שהיא תומכת בתגובות הלחימה והבריחה, יש לה עוד תפקודים פרו-חברתיים ותמיכה בפעילויות אנרגטיות.  ללא תפקוד טוב של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית, אנחנו נהיה מנומנמים/תשושים.  התנועות והרגשות החיוניות והוויטליות שלנו תלויות במערכת העצבים הסימפתטית שלנו כמקור לאנרגיה, בעוד שבאופן כללי מערכת העצבים הפרה-סימפתטית נוגעת למנוחה ותמיכה של בריאות, צמיחה ושיקום.

 

וו'ין:  ולפני התיאוריה הפוליווגאלית, לא היה ידוע כי למערכת העצבים הפרה-סימפתטית היו שני ענפים ווגאליים.

 

פורג'ס:  זה נכון - או ליתר דיוק, שהיו לו שני מסלולי תפקוד שמקורם באזורים שונים בגזע המוח, ששימשו כמקורם של סיבים מוטוריים שעברו במורד העצב הווגאלי לאיברי מערכת העיכול.  המבט המסורתי על מערכת העצבים האוטונומית שם את הדגש על ההשפעה האנטגוניסטית של המסלולים המוטוריים של מערכות העצבים הסימפתטית והפרה-סימפתטית המווסתים את האיברים הפנימיים.  דו-כיווניות המערכת הייתה ממוזערת, ובמיוחד דו-כיווניות נתיבי הואגוס, בין אברי הקרביים בגוף לאזורי גזע המוח שבהם נוצרים המסלולים המוטוריים והנתיבים הסנסוריים מסתיימים.  למעשה, בערך 80 אחוז מהסיבים הווגאליים הם סיבים סנסוריים, המיידעים את מבני המוח על הסטטוס של איברי הקרביים.  זה מעניק הסבר מתקבל על הדעת כיצד בעיות בטן משפיעות על תחושתך וכיצד הקצב שלבך פועם בו יכול להשפיע על האופן בו אתה תופס את העולם.

בתחילת המאה העשרים, פיזיולוגים כבר זיהו סיבים בואגוס שהיו מעכבים פעולות קרדיולוגיות שיכולים להאט את הלב כשהוא מגורה.  המטרה שלי הייתה לפתח מדד טוב יותר לאמוד זאת.  אחרי כמעט שני עשורים, בשנת 1985, קיבלתי פטנט על 'הליכים לפיקוח דינמי על השפעות ווגאליות על הלב'.  המתודולוגיה התגלמה במכשיר שקראתי לו 'מוניטור הטון הווגאלי' והתחלתי ליישם את הטכנולוגיה במסגרות קליניות, עם מטופלים עם אבחנות ואתגרים בריאותיים נפשיים וגופניים שונים.

 

וו'ין:  אנו מכירים מזה זמן רב את הסבר הלחימה-בריחה לעוררות רגשית, שכולו הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית והכנתנו לפעולה כאשר אנו נמצאים תחת איום.  אך עבודתך על הואגוס זיהתה מערכת הגנה עוד יותר קדמונית, הקשורה למערכת העצבים הפרה-סימפתטית - בדרך כלל, כמו שאתה אומר, קשורה לרגיעה.  מערכת ההגנה השנייה הזו עוסקת באי-תנועה, הדממה וניתוק מאירוע מאיים.  אני מבינה שהגעת להבנות אלה באמצעות המחקר שלך על פגים.

 

פורג'ס:  כן.  בתחילת שנות ה-90 בצעתי מחקר עם פגים.  באותה העת הספרות תיארה באופן בלתי פורמלי מסלולי ווגאליים ואת כל מערכת העצבים הפרה-סימפתטית כמערכת בריאות, צמיחה ושיקום.  לא הייתה שום עדות לכך שניתן לגייס חלק ממערכת העצבים הפרה-סימפתטית, מעגל ווגאלי, כמערכת הגנה כתגובה לרמזים של איום על החיים.  זה היה כאילו עובדה זו על הואגוס נמחקה מההבנה הרווחת של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית.  זה לא שאנשים לא ידעו כי קצב הלב יכול להאט עד קיצוניות שעלולה לגרום לנזק מוחי ומוות; הם פשוט לא יכלו לאתר, לפרש ולהמשיג את המנגנונים העצביים שתיווכו את זה.  ללא הערכה של מנגנון הואגוס שיכול להיות קטלני, ניתן היה לתאר את הואגוס כמשאב נפלא המספק בריאות, כשמערכת העצבים הסימפתטית הפכה לשם נרדף למתח והפכה לאויב קטלני.

 

וו'ין:  אז הואגוס נראה כ"הכל טוב", למרות עדויות ברורות להיפך. זה היה נאונטולוג (חוקר ילודים ומחלות בפגים) שהעיר אותך לסתירה, לא?

 

פורג'ס:  כן.  זה התרחש במהלך תקופת המחקר שלי כשעבדתי עם תינוקות שנולדו טרם זמנם בסיכון גבוה. כבר פיתחתי את המדד ל'מצלול לבבי ווגאלי' ורציתי להחיל אותו לזיהוי סיכון קליני ולהשתמש בו להערכה על מנת לספק משוב מסייע לקלינאים.  עבודתי התבססה על ההנחה שאם לתינוק שנולד מוקדם היה יותר ויסות ווגאלי של הלב, התינוק היה חסין יותר, עם סבירות גבוהה יותר לשרוד והיו לו תוצאות חיוביות;  לעומת זאת, אם התינוק נולד מוקדם מאוד והמערכת הווגאלית לא הייתה פועלת מספיק, התינוק היה בסיכון גדול יותר.

בשנת 1992 כתבתי מאמר שפורסם בכתב עת רפואי ידוע לרפואת ילדים, בו תיארתי את הערך המגן החשוב של 'הטון הווגאלי הלבבי', שניתן היה לעקוב אחריו בפגים על ידי כימות המרכיב הנשימתי של שינויים בדופק הלב.  לאחר פרסומו קיבלתי מכתב מנאונטולוג שאמר שבבית הספר לרפואה הוא למד כי ברדיקרדיה (קצב לב איטי) עלולה להרוג אותך ושברדיקרדיה נגרמת על ידי הואגוס.  מה שנתקע במוחי היה שהוא כתב: "אולי יותר מידי מדבר טוב הוא רע?"

אינטלקטואלית, לא היה בכך שום הגיון עבורי.  חשבתי על מה שלמדתי במשך השנים מהמחקר שלי ועל מה שהבחנתי במעבדה ובקליניקה.  היה משהו מגונן בקצב הנשימתי בשינויים בקצב הלב פעימה-לפעימה, וכשקצב הנשימה הזה לא ניתן היה להבחנה, התינוק היה נתון לברקדיקרדיה ויכול היה למות.  אך כיצד יכולתי להשלים עם העובדה שהואגוס אחראי גם על ברדיקרדיה קטלנית וגם על שינויי קצב לב מגוננים?  קראתי לקונטרה אינדיקציה הזו "הפרדוקס הווגאלי".

 

וו'ין:  האם זה מה שהוביל אותך לגילויים אודות הנתיבים הווגאליים בעלי המיאלין ומחוסרי המיאלין?

 

פורג'ס:  כן.  לעתים קרובות אני אומר שכל ההתפתחות של מה שהפך לתיאוריה הפוליווגאלית היה ממש לנגד עיניי ביחידה לטיפול נמרץ בילודים, היכן שהמדענים המפקחים יכלו לראות למעשה את המערכת הווגאלית מתפתחת.

המחקר שלי הראה לי שלבני אדם ויונקים נוספים יש נתיבים ווגאליים בעלי מיאלין ומחוסרי מיאלין.  מיאלין הוא שכבת בידוד סביב העצב המאפשרת העברה עצבית מהירה ויעילה יותר.  שני הנתיבים הווגאליים הללו ממוקמים בשני אזורים שונים של גזע המח.  ילוד שנולד מוקדם באופן קיצוני בפחות מ-30 שבועות הריון, אין לו ואגוס בעל מיאלין.  תהליך היווצרות מיאלין בעצבים ווגאליים מוטוריים, הסיבים הווגאליים בעלי הקצב הנשימתי, מתחילים להתפתח רק בשבוע 30-32 של ההיריון.  באמצעות פרסומים מדעיים המתארים סיבים ווגאליים אצל פגים שמתו, הצלחתי למצוא מחקרים שהעניקו לי מספיק מידע בכדי לייצר עקומה התפתחותית היפותטית של תהליך יצירת המיאלין בסיבים הווגאליים המוטוריים ההולכים אל הלב, ולמפות את מה שהבחנתי במחקרי לתוך העקומה הזו.

זה היה רגע מרגש עבורי!  כיוון שיכולתי לפקח על שינויי הכיוון בוויסות העצבי של הלב, שהיה עכשיו מקביל לחוויית הרגישויות של תינוקות בסיכון גבוה.  הפגיעויות הגדולות של תינוקות שנולדו טרם זמנם הם דום נשימה וברדיקרדיה, שבמהלכה קצב הלב מאט באופן שהמוח אינו מקבל מספיק דם מחומצן.  אם נעביר את ההבחנות ההתפתחותיות הללו להקשר האבולוציוני, נוכל לפרש את תגובות התינוקות שנולדו טרם זמנם של דום נשימה וברדיקרדיה מנקודת מבט זוחלית.  לדוגמא:  זוחלים, שלהם יש רק סיבים ווגאליים מחוסרי מיאלין, עוצרים את נשימתם (הם יכולים לשרוד מספר שעות ללא נשימה) ולהאט את קצב ליבם בכדי להיראות דוממים.  זוהי אסטרטגיית הגנה ראשונית בסיסית עבורם והיא משרתת זוחלים טוב, מאחר ויש להם מח קטן שאינו תלוי חמצן כמו יונקים.  יונקים עם מוחם הגדול דורשים מקור חמצן מתמשך.

 

וו'ין:  כפועל יוצא, זיהיתם שלתינוקות שנולדו לפני שבוע 32 יש מערכת עצבים אוטונומית עם מאפיינים קרובים יותר לאלו של הזוחלים מאשר של היונקים.

 

פרוג'ס:  זוחלים פרימיטיביים נכחדים הם אבות קדמונים שמהם התפתחו הזוחלים והיונקים המודרניים גם יחד.  דרך האבות הקדמונים המשותפים הללו, התפתחנו עם ליבה תפקודית משותפת בגזע המח שלנו, המשתנה בזמן ההתפתחות העוברית, כשהמבנים ועצבי הגולגולת (העצבים הקרניאליים) המתהווים משתנים ומשנים את תפקודם.  ביונקים, התפקיד העיקרי של הסיבים הווגאליים מחוסרי המיאלין הוא לווסת איברים מתחת לסרעפת.  הואגוס בעל המיאלין, שרק ליונקים יש, הוא המווסת העיקרי של איברים שמעל לסרעפת.  אז ברדיקרדיה ודום נשימה הם בשל מערכת הגנה עתיקה שעדיין זמינה בתינוקות שנולדו טרם זמנם, ואז, ככל שאנחנו מתבגרים, היא הופכת לזמינה פחות, למרות שעדיין מעט סיבים מחוסרי מיאלין נשארים מחוברים לקוצב הלב.

 

וו'ין:  האם מערכת העצבים של היונקים, או הואגוס נושא המיאלין, מתפתחים איי פעם בתינוקות שנולדו יותר מידי טרם זמנם?

 

פורג'ס:  הסביבה בה שורדים תינוקות טרם זמנם אינה תומכת כמו הסביבה התוך-רחמית, מבחינת סוג התפתחות זה.  ברגע שהפג עוזב את הרחם, הוא מוצף באתגרים מכל החושים ומערכת העצבים שלו מגיבה ומגינה.  לעיתים תגובות אלה עשויות להופיע רק במגע.  כאשר המערכת מוגנת ברחם, אין לה את האתגרים האלה, אבל, כאשר התינוק עוזב את הרחם, הגוף צריך להגיב עם הכלים שברשותו, שאלו תגובות הגנה הדומות לזוחל.

 

וו'ין:  הרשה לי לוודא שאני מבינה זאת בבהירות.  כל ההתפתחות הזו מתרחשת ברחם, ועד שנולד התינוק, אם זה זמן הריון מלא, מערכת היונקים פועלת?  אך לא כך לגבי התינוק שנולד טרם זמנו?

 

פורג'ס:  כן.  זה מתרחש במהלך חמש עד שמונה השבועות האחרונים של ההיריון, שהואגוס נושא המיאלין של היונק נכנס למערכת ומקורם של סיבים מיאליים אלה נודד מאזור אחד מגזע המוח לאזור אחר, כאשר הפונקציות של שני מסלולי הואגוס נעשים מובחנים.

 

וו'ין:  אז האם זה אומר שאותם פגים, אם הם שורדים, נמצאים בסיכון גבוה יותר לשימוש במערכת ההגנה העתיקה יותר אם הם נמצאים תחת לחץ חריף כלשהו?

 

פורג'ס:  התשובה המוסמכת היא כן, אך ישנן תכונות אחרות הקשורות להפרעה זו בהבשלה של הואגוס המיאלי.  נקודת ציון מרכזית בבריאות אצל פגים היא התיאום הנכון בין מציצה, בליעה ונשימה, הכרוך בשימוש בעצבים הגולגולתיים השולטים על שרירי הפנים והראש.  בגזע המוח, מבנים המווסתים את עצבי הגולגולת השולטים על שרירים אלה, מתקשרים עם מבנה גזע המוח המווסת את הפעילות של הואגוס המיאלי.  זה מספק את המנגנונים להתנהגויות חברתיות כמו הבעות פנים והפקת קולות, כמו גם בליעת מזון ולוויסות מצב פיסיולוגי.  במסע הביולוגי שלנו אחר בטיחות, יש לנו ציווי ביולוגי מרומז לתקשר ולווסת את המצב הפיזיולוגי שלנו יחד עם אחר.  אפילו האופן בו אנו מסתכלים זה על זה קריטי ביכולת הזו לתקשר.  עבור הפגים מערכות אלו מאותגרות ומתואמות באופן גרוע.  בזמן שהעברתי הרצאות לקבוצות העוסקות בטיפול בשורדי טראומה, למדתי הרבה יותר מהורים על התוצאות של ילדים שנולדו הרבה לפני המועד.  בכל פעם ששאלתי על יכולת קוגניטיבית, בדרך כלל הילד שלהם מצליח.  אבל כששאלתי, "איך ילדך באינטראקציות חברתיות ומערכות יחסים?", הם היו אומרים "חסר כל מושג."  כיום, אני שואל רק אודות מערכות יחסים.

 

וו'ין:  מעניין מאוד! מכיוון שכאשר אנו מדברים על הסיכונים ההתפתחותיים הפוטנציאליים עבור ילדים שנולדו לפני זמנם, אנו לא נוטים לחשוב על זה.

 

פורג'ס:  לא, אנחנו לא.  ההתקדמות בטיפול הרפואי הפחיתה את הסיכונים לפיגור שכלי והתפתחות מוטורית.  נראה כי הנושא העיקרי הוא בנושא וויסות משותף, המתרחש באופן טבעי אצל מרבית התינוקות שנולדו לאחר הריון מלא.  כשאם מרגיעה את תינוקה בשמחה, בחיוכים ומחוות אוהבות, התינוק נרגע, וזה בתורו מרגיע את האם – וויסות משותף.  באופן נוירופיזיולוגי, רגולציה (ויסות) משותפת, נוגעת בעיקר להבעות פנים ומחוות ווקאליות הדדיות בין אם לתינוק באמצעות שרירי הפנים והראש.  לפגים אין את המשאבים העצביים להתנהגויות שיאפשרו ויסות משותף.  מערכות אלה קהות.  אבל אני אופטימי, אני מאמין שעדיין ניתן לגייס מערכות אלה, למַפוׄתן או לכווננן מחדש.

 

וו'ין:  לפי מה שאני מבינה על התיאוריה הפוליווגאלית, איננו מקבלים החלטות מודעות באיזו מערכת הגנה להשתמש כאשר אנחנו תחת איום.  מעניין שאתה נותן את הדוגמא של אנשים שחוששים מאוד מדיבור בפני קהל, המרגישים מבוהלים מכך שהם עומדים להתעלף.  אנשים הסובלים מהתקפי חרדה חוששים לעתים קרובות מאותו דבר.  מנקודת המבט של תגובת הלחימה או בריחה, התעלפות לא תהיה הגיונית, מכיוון שלחץ הדם עולה ולא צונח.  אבל האם אנשים שמגיבים בצורה כזו עוברים למעשה למצב ההגנה הקדום הזה במקום?

 

פורג'ס:  אני חושב שאת שואלת כיצד המעגלים מופעלים.  בואי נסתכל על הרצף של התפתחות מערכת העצבים האוטונומית אצל בעלי חוליות.  בעלי חוליות קדומים התחילו עם מערכת עצבים אוטונומית פשוטה מאוד והמרכיב העצבי הראשון היה הואגוס חסר המיאלין.  כשהוא תפקד, זה עזר לתמוך בהומאוסטזיס פיזיולוגי, אך הוא יכול היה גם להגיב בהגנה, וכאשר הגיב בהגנה, בעל החיים עשה את צרכיו, הפסיק לנשום והפחית את תפוקתו המטבולית.  באמצעות תהליכים אבולוציוניים, חלק מבעלי החוליות פיתחו מערכת עצבים סימפתטית בעמוד השדרה שפיתחה תנועה מהירה.  עם התקדמות האבולוציה, יונקים פיתחו מעגל ווגאלי שהיה קשור במבנים של גזע המוח לוויסות העצבים של שרירי הפנים והראש, ויצרו מערכת מעורבות חברתית משולבת.  למרות שהבנתי את הרצף הזה של שינויים אבולוציוניים במערכת העצבים האוטונומית, חסר היה לי מושג שהסביר כיצד ניתן להפעיל או להפריד את המעגלים השונים.

כדי לענות על שאלה זו נאלצתי לראשונה להמשיג את מה שידעתי על מערכת העצבים האוטונומית לסדר או היררכיה אבולוציוניים.  ההיררכיה סיפקה כלל המגדיר את הסדר בו ניתן היה לגייס את המעגלים; מעגלים חדשים יותר מעכבים מעגלים ישנים.  דוקטרינה זו התבססה על עבודתו של ג'ון הוילינגס ג'קסון, נוירולוג אנגלי חשוב של סוף שנות 1800.  ג'קסון תיאר כיצד הפגיעה בחלקים במוח האנושי כתוצאה ממחלה או פציעה מעכבת מעגלים ישנים.  הוא השתמש במילה "פירוק", כלומר "התפתחות הפוכה", כדי לתאר את התהליך.  כשקראתי על פירוק, הבנתי שהפירוק הוא המבנה המושלם לתאר את רצף התגובות האוטונומיות לאתגרים.  כאשר אנו עומדים בפני אתגרים חמורים, אנו מגיבים באופן אדפטיבי על ידי הפעלת מערכות ישנות מבחינה אבולוציונית כשאנו מנסים לשרוד.

 

וו'ין:  אתה מתכוון שכשאנחנו מתמודדים עם אתגרים חמורים שבהם אנו תופסים את עצמנו כלא מסוגלים לברוח?  במילים אחרות, היכן שהפעלת מערכת הלחימה או בריחה לא עובדת?

 

פורג'ס:  תגובות אלה הן רפלקסיביות ואינן מתוכננות.  למעשה, פיתחתי את המושג "תפיסה-עצבית" (Neuroception) כדי להסביר כיצד אנו מגיבים ללא מודעות לרמזים של בטיחות, סכנה או איום חיים - אם הם מדויקים או לא.  "תפיסה-עצבית" נבדלת מ"תפיסה", מכיוון שהיא מתרחשת באופן רפלקסיבי, הרבה לפני שאנו תופסים ומפרשים את הסיכון בסביבה בפועל.  את מטפלת?

 

וו'ין:  כן.

 

פורג'ס:  למעשה את אפילו לא צריכה להיות מטפלת, רק בן אנוש חברתי, כדי לשים לב למה שאני עומד לתאר.  דמייני שאת מדברת עם מישהו ואת אומרת בטעות משהו שהוא טריגר לאותו אדם, ופתאום מצבו הפיזיולוגי משתנה ונדרך: הבעת הפנים שלהם הופכת ל"מעריכה" (סוקרת ובודקת) או אגרסיבית; טונוס השרירים שלהם הופך להיות חזק, וידיהם נצמדות.  כשמתרחשים כאלו שינויים במצב הפיזיולוגי, כל הפרספקטיבה שלהם כלפיך משתנה והם עלולים להשתלח במילים או בהתנהגות אגרסיביות.  זה קרה לך פעם?

 

וו'ין:  כן.

 

פורג'ס:  מכיוון שמבחינתך הכוונות שלך היו ראויות להערכה, אינך מבינה מה קורה ואת מרגישה שאת קורבן.  אבל האדם שהשתלח בך נמצא במצב פיזיולוגי שמשנה את התפיסה שלו, והוא יבנה סיפור על מנת להצדיק את התנהגותו.  אז, יש מעבר ממדינה המחוברת חברתית, למדינה שיש לה "הישרדות" כעדיפות היחידה שלה.  היופי בלהיות אנושי או כל יונק חברתי אחר הוא שאם אנו עוברים להגנה באופן רפלקסיבי, יש לנו גם הזדמנות להירגע ולהרגיע כשאנחנו מחברים מחדש את מערכת המעורבות החברתית שלנו עם אדם/יונק אחר.  אם אנו נחשפים לרמזים של ביטחון, אמון ואהבה, דרך התנהגויות מעורבות חברתית שעשויים לכלול קול רך ומחוות מתאימות, אנו נרגעים.  מצב זה של רוגע מתרחש באופן ספונטני כתגובה להתנהגויות מעורבות חברתית תומכות ולא כתגובה ל"הרצאה".

הקשר בין מצב פיזיולוגי למעגלים המייצרים הבעות פנים וקולות מגוונים הוא ייחודי ליונקים.  מאפיינים התנהגותיים משולבים אלה תלויים במעגל עצבי, הכולל גם נתיבים של הואגוס המיאלי, המרגיעים את הלב ומווסתים את מערכת העצבים הסימפתטית.  עם התפתחותם של היונקים, הם שמרו על מבנים עצביים בכדי להיות הגנתיים, תוך פיתוח מסלולים עצביים ייחודיים לוויסות ההגנה על ידי התנחמותם בעזרת האחר.  לפיכך, היכולת לנוע במהירות קדימה ואחורה בין מצבים חברתיים והגנתיים מחוברת עמוק למערכת העצבים שלנו.  ככל שהיונקים התפתחו, הם היו צריכים להיות מודעים ותגובתיים באופן משמעותי לרמזים וסימנים לסכנה, אך הם גם נאלצו לחפש בטיחות ונוחות בנוכחות אחרים.

רצף הפירוק הזה, המעבר ממעורבות חברתית להגנה, ומשם להעלאה של מעכבי הגנה באמצעות מעורבות מחדש, עובד יפה על רוב היונקים.  אך מה קורה כשחווים טראומה קשה או סובלים ממצבי מחלה מסוימים?  אנו מאבדים את הנגישות אל שרירי הפנים ואת האינטונציה של הקול.  כעת, כאשר הגוף תקוע במצב של הגנה, רמזי הבטיחות עשויים להיות מופרעים ופחות יעילים להרגעה ושיכוך חרדה.  את זוכרת את הזמר ג'וני מתיס?

 

וו'ין:  כן.  היה לו קול חלק להפליא.

 

פורג'ס:  כאשר הושמעו הקלטות של ג'וני מתיס, זה איפשר למתבגרים להרגיש בטוחים - בעיקרון, לגופם - להרגיש בטוחים בסמיכות קרובה זה לזה.  סוג זה של מוזיקה ווקאלית עשוי להעביר רמזים של בטיחות, דרך תפיסה-עצבית, כי אין כאן סכנה וגופך אינו זקוק להגנה.  במילים אחרות, קולו של ג'וני מתיס איפשר לזוגות להרגיש קרובים פיזית.  כשאני מרצה, אני מרבה להשתמש במטאפורה שמערכת העצבים שלנו ממתינה לג'וני מתיס, מכיוון שישנן גמישות ואינטונציות קוליות שמערכת העצבים שלנו מתבקשת להגיב עליהן והיא אינה יכולה לחסום.  אנו מחווטים להגיב לווקאליות פרוזודית (קוליות המאפיינת קריאה של פואטיקה – רכה וחלקה).  אימהות יודעות זאת באופן אינטואיטיבי.  אבות יודעים לעתים קרובות להשתמש בווקאליות פרוזודית עם כלביהם, אך לא כל כך עם ילדיהם.  הסיבה לכך היא שאבות נוטים לדבר בקול מונוטוני נמוך, שמתפקד ליצירת גבול או ריסון לילד, ואילו מערכת העצבים של הילד פשוט רוצה להיות בטוחה ומחכה לקול המורכב מתדרים דומים לשיר ערש של אמא.

מכיוון שמערכת העצבים שלנו מחפשת אחר ג'וני מתיס, אינטונציה של קול מספקת שער דרכו אנו יכולים להגיע לאנשים שעברו חוויות טראומטיות.

 

וו'ין:  ולהרגיע אותם.

 

פורג'ס:  אבל תחושת רוגע היא דו כיוונית!  כאשר אדם עם היסטוריה של טראומה קשה מתחיל להירגע, ייתכן שגופם יופעל להגנה, אם רמזי הרוגע וההדממה (הקיפאון) קשורים לפגיעה באמון והתעללות.  באופן פונקציונלי, כאשר הגוף מוותר על ההגנה, הוא הופך לפגיע ועלול לעורר זיכרון מרומז הקשור לאירוע שבמהלכו הופר האמון.

 

וו'ין:  זה מה שמטפלים אנושיים מכנים "התאמת דפוסים".

 

פורג'ס:  אז עכשיו הגוף אינו מסוגל לסמוך ולעבור ממצב של הגנה.  עבור אנשים עם היסטוריה של טראומה, ויתור על הגנה מעורר פאניקה.  הם לא יודעים מדוע הם מגיבים בצורה כזאת, אבל כשהם מתחילים להירגע הם עלולים להתפתות לתקשר את רגשותיהם באומרם "אני לא מרגיש טוב"; "יש לי תחושה לא טובה במעי"; "אני מרגיש כועס". הם מנסים להבין את זה, אבל מה שקרה בפועל הוא שגופם עבר למצב של פגיעות.

באופן היפותטי, להיות רגוע ובטוח באחר לא אמור ליצור פגיעות.  אבל, עבור רבים עם היסטוריה של טראומה זה אכן מעורר תחושות של פגיעות.  עבדתי על מתודולוגיה להעביר אנשים מלהרגיש פגיעים במצב פיזיולוגי זה.  חשבתי שאוכל לעשות את זה עם ווקאליות ממוחשבת.  פיתחתי גירויים אקוסטיים שהפיקו קולות בפרוזודיה מוגזמת.  זה עבד טוב מאוד עם ילדים, וילדים אוטיסטים רבים הפכו מעורבים באופן ספונטני, לאחר כמה מפגשי הקשבה, אפילו שרירי הפנים שלהם השתנו.

 

וו'ין:  האם זה פרויקט פרוטוקול ההאזנה?

 

פורג'ס:  כן, זה התחיל כך.  אך כעת הוא זמין ומסחרי כפרוטוקול Safe and Sound (פרוטוקול SSP).  מטפלי טראומה רבים החלו להשתמש בו ומה שגיליתי מאז שהוא שוחרר הוא שחלק מלקוחותיהם הופעלו למצבי פגיעות והפכו לחרדים ותנועתיים.  בסדנה בלונדון במאי האחרון השמעתי גרסה ממוחשבת לשיר ששרה ג'ודי קולינס.  ניגנתי רק שש דקות ממנה, ובכל זאת לרבים מהמשתתפים היו תגובות שנעות בין תחושות של חרדה קלה לתחושות חזקות של הפרעות בוויסות.  כמה מהם היו זקוקים למעורבות תומכת עם אחרים כדי לעזור להם להרגיש שוב בנוח.  זה הדגים לי, כמו גם המשתתפים, שגירויים פשוטים כמו האזנה למוזיקה שעברה שינויים במחשב עלולים לעורר חרדה וכאבי בטן אצל חלקם, בעוד שאחרים חוו את אותם הגירויים כמקור לאושר- או מתחו ביקורת על מה שעשיתי למוזיקה!  באופן מפתיע, מגוון התגובות היה גדול.

 

וו'ין:  זה דיי גילוי..

 

פורג'ס:  התצפיות המפתיעות הללו הובילו אותי לחשוב על המנגנונים שיגרמו לתגובות המגוונות הללו. רמזים של בטיחות כבר לא פעלו כרמזים של בטיחות, אלא הוסבו לרמזים שצפויים להביא להדממה (אי תנועה/קיפאון) או ריסון ולהביא לפגיעות.  אז התחלתי לברר כיצד נתפסת הדממה.  למשל, האם אדם תפס מצב של אי תנועה ושקט כרגע נפלא שבו הזמן מתרחב, היכן שהם יכולים להיות שלווים בתוכם, או האם הוא חווה אי תנועה ושקט כפחד לאבד גבול ולנפול לתוך הריק?  אם אתה מתחיל לדבר על אי תנועה ושקט עם אנשים עם טראומה, אתה מייד לומד שזה מפחיד עבור רבים מהם.

בואו נדמיין אישה או ילד שחיים באקלים של התעללות במשפחה - מה הגוף שלהם עושה?

ההבנה הישנה של מערכת העצבים האוטונומית שלנו הייתה שהפעלנו את מערכת העצבים הסימפתטית כדי לתמוך בהתנהגויות לחימה ובריחה.  אך לעיתים קרובות, הלקוחות מספקים נרטיב שונה לחלוטין המתמקד באי תנועה, ריסון ודיסוציאציה, המאפשרת באופן פונקציונאלי לפרט להיות במקום בטוח מבחינה נפשית.  אך הנרטיב יכול לכלול גם עילפון ו/או בריחת שתן או צואה בבגדיהם.  כאשר מעגל זה של אי תנועה מופעל להגנה, לא נראה שזה קל לווסתו חזרה למצב רגוע, או לתקשר מחדש עם אחרים ולוויסות משותף.  לאחר התנסות בסוג זה של "הדממה" הגנתית, כיצד אנשים מגנים על עצמם מפני מעבר למצב של אי תנועה בעתיד?

 

וו'ין:  אתה מתכוון לאלו שהתגובה ההגנתית הקיצונית הפכה לברירת המחדל שלהם?

 

פורג'ס:  כן. מה שהם עושים לעיתים קרובות, כדי להפסיק לעבור למצב הגנתי של אי תנועה, הוא להמשיך תנועתיות, להמשיך לנוע.  זה יגיע בעקבות ההיררכיה האבולוציונית של מערכת העצבים האוטונומית, כאשר מעגלים חדשים יותר יעכבו מעגלים ישנים יותר.  האסטרטגיה ההסתגלותית תהיה לשמור על מתח שרירים שנראית כמעוררת חרדה גבוהה ובעלת סף נמוך מאוד לתגובתיות בהתנהגות אגרסיבית.  אנשים אלו עשויים  לחוות דחק.  לדחק יש פונקציה אדפטיבית – תנועתיות, והיא מונעת מהם תגובת "הדממה".

כדי להבין את מקורן של הפרעות דחק ורגישות לדחק, עלינו להבין את ההיסטוריה הקלינית של האדם, ואין זה הכרחי שההיסטוריה הקלינית תכלול תיעוד של טראומה רגשית בהתעללות.  זה יכול להיות מופעל על ידי זיכרונות מהליך רפואי שהיה מפחיד.  זה יכול להיות קשור להיסטוריה של ריסון כשהילד היה צעיר מאוד.  גם אם כוונותיו של האדם שעשה את הריסון היו טובות, גופו של תינוק צעיר אינו מבדיל בין הכוונות לעשיית טוב או לפגיעה.  כחברה, עלינו להעריך את תגובת הגוף לאירוע או להתנהגות, ללא תלות בכוונה או במוטיבציה שהובילו להתנהגות.

 

וו'ין:  ברצוני לחזור לדברים שאמרת קודם על טראומה שנראית שמשפיעה על האופן בו אנשים מבטאים את עצמם, דרך המבט על פניהם וטון הקול שלהם.  אתה מתאר בספרך את הדרך שבה זה מתבטא לעתים קרובות בהפרעות פסיכיאטריות מסוימות, כמו סכיזופרניה.  מה קורה שם, פיזיולוגית, בכדי לגרום לשטחיות הרגשית שלעתים קרובות רואים בסכיזופרניה, חוסר גיוון טונאלי וכן הלאה?

 

פורג'ס:  בואי נזרוק לרגע את האבחנות.  ישנן תכונות ליבה מסוימות במספר קטגוריות אבחון, ותכונות ליבה אלה ניתנות לסיווג תחת תפקודים המופרעים בשל אובדן וויסות עצבי של שרירי הפנים והראש.  כאשר פונקציות אלה אובדות, זה משנה את המצב האוטונומי, וְוַיסות וגאלי של הלב מדוכא.  לאנשים כאלה יש השפעה של הבעת פנים רגשית שטוחה, חוסר בקולות פרוזודיים ויתקשו לחלץ את הקול האנושי בקולות וצלילי רקע.  יש להם מערכת עצבים אוטונומית שאינה רגועה ועמידה, אך מגיבה אינסטינקטיבית לאירועים קלים וממש מוכנה להגיב ולהגן.  לפיכך, מערכת ההתקשרות החברתית נסוגה בכדי להקל על ההזדמנות להתגונן.  אנו מדברים על כל ה'הפרעות' הקליניות הללו, אך למעשה אנו מדברים על מצב פיזיולוגי שמופעל בקלות בכדי להפוך למגונן; כשהמעגל העצבי לוויסות משותף, חיבור וחוסן - כבה.

 

וו'ין:  אז, זה מה שמטפלים בטראומה העובדים עם הרעיונות שלך מנסים לשנות ולהפוך?

 

פורג'ס:  כן.  ראשית, אני חושב שהרעיונות הללו הועילו למטפלי טראומה בכך שהם מקבלים מסגרת פרספקטיבה חדשה בפירוש התגובות של הלקוחות שלהם, את הרפרטואר המצומצם של התנהגויות אקספרסיביות ניתן לסווג לא כ"טובים" או "רעים", אלא כתגובות הסתגלותיות של מערכות העצבים המופעלת כדי להגן על האדם.  כאשר מטופלים מתחילים להבין את טבען ההסתגלותי של התנהגויותיהם, הסיפור האישי שלהם משתנה והרבה מהבושה והאשמה מצטמצמים, הם אפילו יכולים להרגיש גיבורים.  ההבנה הפרו-חברתית החדשה הזו מאפשרת להם להפסיק להיות הגנתיים מול המטפל ולהרחיב את עולמם.

 

וו'ין:  הסברת שהמעגלים העצביים התומכים בהתנהגות חברתית ובוויסות רגשי יעיל זמינים רק כאשר מערכת העצבים שלנו מעריכה שהסביבה בטוחה.  נראה כי 'מערכת המעורבות החברתית' מצטרפת להבנתם העובדתית של בני האנוש לגבי הצורך החיוני בקשרים חברתיים ובשימוש במשאבים פנימיים מולדים בכדי לעזור לנו להשיג אותם.  האם תוכל לומר קצת יותר כיצד עובדת 'מעורבות חברתית', מנקודת המבט הפוליווגאלית?

 

פורג'ס:  בהחלט.  בחלקן, התנהגויות אנושיות רבות המעורבות באינטראקציות שלנו הן ניסיונות לגייס את 'מערכת המעורבות החברתית' כדי לווסת ולהפחית את תגובות ההתגוננות.  לעתים קרובות אנו משתמשים בהבעות פנים, קולות, הקשבה ומחוות ידיים בכדי לווסת את מצבנו ההתנהגותי.  כמטפלת, תוכלי לראות אנשים מבצעים תנועות שונות – בליעת רוק, מציצה, לעיסת ציפורניים – ואלה הם ניסיונות נואשים להשתמש במערכת המעורבות החברתית בכדי לעורר את ההשפעות המרגיעות של הואגוס ותפקודנו האוטונומי.

 

וו'ין:  אתה יכול להסביר מעט יותר?

 

פורג'ס:  אנחנו יכולים לראות זאת ביתר קלות אצל תינוקות צעירים.  כשתינוקות נסערים, עצבניים או בוכים, איך הם נרגעים?  בדרך כלל, על ידי האכלה.  אולם כאשר הם מתפתחים במהירות ומגיעים לגיל של כחצי שנה, אינטראקציה חברתית הופכת להיות חזקה יותר ממזון בוויסות מצבם ההתנהגותי.  זה מומחש בניסוי "הפנים הקפואות" המפורסם של אדוארד טרוניק.  בפרדיגמה ניסיונית זו, האם או הנסיין מסתכלים על התינוק הצעיר, כבן חצי שנה, עם הבעת פנים קפואה/שטוחה (נטולת הבעה).  תגובות התינוק עוקבות אחר רצף צפוי.  תחילה ינסה התינוק להעסיק את האם או הנסיין עם הבעות פנים העשויות להתלוות למחוות עם הזרועות.  כאשר האם או הנסיין ממשיכים לשמור על 'פנים קפואות', התינוק המתוסכל יתנתק ויסיט את מבטו, אחרת הוא עשוי להיכנס להתקף זעם.

אנו שוכחים שגם מבוגרים עושים זאת.  אם יש לנו קולגות, או בוסים, או בני זוג עמם יש הפרעה באינטראקציה הדדית, אנו מאבדים שליטה עצמית ומגיבים.

כמו כן, כמטפלת, יהיו לך לקוחות הסובלים מבעיות תפקוד או קשיים שונים, ולעתים קרובות הם סובלים גם ממחלות גופניות כמו מעי רגיז, פיברומיאלגיה, טונוס שרירים גבוה או נמוך.  ה"תחלואות הנלוות" לכאורה, נובעות מתפקודה הפגיע של מערכת העצבים האוטונומית, המתרחש כאשר 'מערכת המעורבות החברתית' מדוכאת.  באופן פונקציונלי, יש להפעיל את 'מערכת המעורבות החברתית' כדי לתמוך בתפקודים מאוזנים.  ברגע ש'מערכת המעורבות החברתית' בתת וויסות, מערכת העצבים האוטונומית חשופה להגנה.

 

וו'ין:  אז, כשמערכת המעורבות החברתית אינה עובדת, כל הגוף נזרק למצב לא תקין?

 

פורג'ס:  כן. ללא 'מערכת מעורבות חברתית' מתפקדת כראוי, מערכת העצבים האוטונומית אינה מסוגלת לתמוך בתהליכים הקשורים לבריאות, צמיחה ושיקום.

 

ווין: זה ממש משמעותי. אתה אומר שמשחק הוא אמצעי חשוב העוזר לנו ללמוד לווסת את תגובות הלחץ ולהרגיש בטוחים עם אחרים.

 

פורג'ס:  כן, משחק עם אחרים כרוך באינטראקציה חברתית.  משחק מאפשר לנו תנועתיות, להשתמש במערכת העצבים הסימפתטית יחד עם מערכת המעורבות החברתית.  מערכת המעורבות החברתית מווסתת את הרגשת ההתרגשות כדי להבטיח שלא נעבור למצב לחימה או בריחה.  אנו מקבלים את הרמזים שלנו מהביטויים והמעשים מלאי המשחק השובביים של אלה שאנו מעורבים עמם.

 

וו'ין:  אז אנחנו יודעים שאנחנו בטוחים וזה לא קשור לתוקפנות.

 

פורג'ס:  כן.  יש לנו גם אינטימיות.  כאשר איננו פנים מול פנים עם אנשים שאנו סומכים עליהם, אנו יכולים להשתמש במחוות ובקול כשער כניסה למערכת המעורבות החברתית.  החיבור הזה בין מערכת המעורבות החברתית למרכיב האבולוציוני הוותיק ביותר במערכת העצבים האוטונומית שלנו, המעגל הווגאלי מחוסר המיאלין שמאפשר לזוחלים לזייף 'מוות', מאפשר לנו לחוות "חוסר תנועה" כמצב חיובי ולהישאר רגועים בזרועותיו של אחר מבלי לעורר תגובת "הדממה" כהגנה.  בתערובות אלה של מצבים פיזיולוגיים אנו רואים את תפקודה של מערכת המעורבות החברתית בתיאום או כוריאוגרפיה של כל מערכת העצבים האוטונומית.  בעזרת מערכת מעורבות חברתית המתפקדת כראוי, אנו יכולים לגייס את כל תכונותיה ותרומותיה של מערכת העצבים האוטונומית, וזה מפיק התנהגויות חברתיות ובריאות אופטימליות.

 

וו'ין:  למי שסבל מטראומה משמעותית ובמיוחד לאלה שמעולם לא הרגישו בטוחים בחייהם, אתה אומר, "להרגיש בטוח זה הטיפול".  דבר זה הועבר על ידי המון מומחי טראומה העובדים עם אנשים שאובחנו לעיתים קרובות כבעלי CPTSD – הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת, החווים בדרך כלל דיסוציאציה וחוסר וויסות רגשי.  האם "תחושת הביטחון" היא באמת הטיפול? - או שזה הצעד הראשון ההתחלתי בטיפול?

 

פורג'ס:  זה מוביל לכמה מושגים חדשים.  אני קורא למה שדיברתי עליו,  "מסלולים אקטיביים ופסיביים".  הרגשת ביטחון במסלול הפסיבי – מאפשרת למצב פיזיולוגי לעבור למצב התומך בהתנהגויות פתוחות ובוטחות יותר.  המסלול האקטיבי עקבי במה שאני מכנה "תרגילים עצביים" - אלה יכולים להיות למשל משחק הדדי או אינטראקציות טיפוליות.  שירה, בעיקר בקבוצות, היא תרגיל עצבי טוב.  מבחינה נוירופיזיולוגית, מכיוון שהשירה דורשת נשיפות ארוכות יותר ביחס לשאיפות, ההשפעה המרגיעה של הואגוס בעל המיאלין מתאפשרת ומועצמת.  השירה גם מפעילה היבטים אחרים של מערכת המעורבות החברתית על ידי תרגול הוויסות העצבי של שרירי הפנים, האוזן והגרון, מיתרי הקול והלוע.  כן, הבטיחות היא הטיפול, אך היא גם מספקת את התשתית לטיפולים אחרים.

 

וו'ין:  נראה שזו לא רק הבטיחות במסלול האישי של האדם שמעסיק אותך.  אני מצטטת מספרך כאן: "התיאוריה הפוליווגאלית מאתגרת את הפרמטרים בהם משתמשים המוסדות החינוכיים, המשפטיים, הפוליטיים, הדתיים והרפואיים שלנו לצורך הגדרת "בטיחות".  על ידי העברת התכונות המגדירות של 'בטיחות' ממודל מבני של הסביבה, עם גדרות, גלאי מתכות ומעקב מנוטר, למודל רגישות ויסצרלית (בטנית - במערכת המעי) המעריך שינויים בוויסות העצבים של מצב אוטונומי, התיאוריה מאתגרת את הערכים החברתיים שלנו ביחס לאופן בו אנשים מטופלים.  התיאוריה מכריחה אותנו לשאול האם החברה שלנו מספקת הזדמנויות מספקות ומתאימות לחוות סביבה בטוחה ויחסים אמינים.  ברגע שאנו מכירים בכך שההתנסויות במוסדות החברתיים שלנו כמו בתי ספר, בתי חולים ומוסדות דת מאופיינות בהערכות כרוניות (אבחונים, ציונים וכו) שמעוררות תחושות של סכנה ואיום, אנו יכולים לראות שמוסדות אלה יכולים להפריע לבריאות והומאוסטזיס (איזון) כמו אי שקט פוליטי, משברים מדיניים ומלחמה.

אכן, אתה אפילו מזכיר את ההבחנה בחדרי טיפולים במסגרות קליניות שיש בהם הרבה צלילים בתדרים נמוכים ממערכות האוורור, כְמַה שיכול להספיק בכדי לשבש את תחושות הבטיחות.  האם אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה?

 

פורג'ס:  חוקרים, מחנכים ומדענים בתחומים שונים אינם מתעניינים בתיאוריה הפוליווגאלית מכיוון שהתיאוריה מספקת הבנה כיצד מערכת העצבים שלנו מגיבה לאתגרים הֵקְשֶרׅיים ואף היסטוריים.  אנו, כמין, נולדנו ללא מדריך.  התיאוריה הפוליווגאלית מזהה כמה אינדיקטורים ותהליכים קריטיים שעלינו לשלב ב'מדריך 'שלנו.  אבל חשוב להבין, שאנחנו לא צריכים להיות בטוחים כל הזמן, איננו זקוקים לרגולציה משותפת הדדית כל הזמן, אך עלינו לקבל גישה לסביבות ומערכות יחסים בטוחות.

יש כאן שתי נקודות עיקריות.  ראשית, הסרת איום אינה המקבילה ל'בטיחות'.  נקודה זו מתפספסת לעתים קרובות על ידי החברה.  שנית, עלינו להכיר בכך שבני האדם הם זן טראומתי.  אל לנו מלחיות בציפיות לחיים מאושרים כיוון שגופנו זקוק גם הוא לחידוש ואתגר.  אנו אורגניזמים מורכבים להפליא, השוכנים בחברה מורכבת.  האירוניה היא שאלו המסופקים עם רמזי 'בטיחות' ויכולים לנצל אותם, הם לרוב אלה שהופכים להיות הנועזים והיצירתיים ביותר.  זה פרדוקס.  אם יש לנו את ההרגשה של להיות בטוחים עם אחרים, אנו יכולים לעשות דברים מאתגרים ביותר.  אבל אם נשכח את תפקידו הקריטי של מצב הבטיחות שאזכרנו ונניח שאיננו זקוקים לבסיס בטוח ממנו ניתן להתמודד עם אתגרים, התוצאה היא לעיתים טרגית ומגבילה, עם אנשים שחיים חיים בסיכון פגיעה גבוה.

 

וו'ין:  אני חושבת שזה משתלב טוב מאוד עם ההבנות מהפסיכולוגיה ההתפתחותית לגבי האופן שבו תינוקות שצרכיהם הרגשיים והפיזיים מתקיימים הם אלה שמרגישים בטוחים מספיק כדי לרצות לחקור, ללמוד ולקחת סיכונים.  מה שאמרת זה עתה עונה מעט על מה שהתכוונתי לשאול אותך אחר כך, על חוסן אנושי.  גם אם הסביבות שלנו רחוקות מלהיות אידיאליות, האם זה לא נכון שאנשים, לרוב, מסוגלים להתמודד ולהסתדר מספיק טוב?  אנו כן מתמודדים עם טראומה הרבה זמן, האם אתה מסכים עם זה?

 

פורג'ס:  בהחלט.  ואני חושב שאנחנו צריכים לחגוג את החוסן שלנו ואת היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים, כי כך מערכת העצבים צומחת.  תרגילים עצביים הם באמת אתגרים חולפים למערכת זו ולכמה מהר שהיא מסוגלת להתאושש.

 

וו'ין:  לבסוף, ולדעתי גם על זה חצי ענית - אתה מדגיש שהאורגניזם האנושי צריך לתפוס את עצמו כ'בטוח' בכדי לשרוד ולשגשג, שמשמעותו - אינטראקציה בטוחה עם אחרים.  האם זה אומר שאתה רואה זאת כמטרה של האורגניזם?  אחד הצרכים הרגשיים החשובים ביותר המזוהים בגישות ההומניות המקובלות הוא הצורך במשמעות.  בלעדיו יש חוסר תקווה, וסוג של דיכאון שעלול להוביל להתאבדות.  האם בהבנתך יש מקום לתחושות "משמעות" ו"ייעוד" כאלו שגורמים לאדם לשגשג?

 

פורג'ס:  תני לי לנסח את זה כך.  יש לנו בחיים מסע חיפוש אחר ביטחון, אך זו אינה מטרתנו הבלעדית.  'בטיחות' היא המנחה והמסייעת ליעדים האישיים הפנימיים שלנו.  התיאוריה הפוליווגאלית למעשה הולכת לקראת כמה רעיונות חדשים.  אני עובד על המושג והרעיון של 'מטרה ותכלית' - המטרה לחיות או תכלית החיים.  למדנו מאלו שחוו ושרדו טראומה קשה שההשפעה הגדולה ביותר של הטראומה היא אובדן התכלית והמטרה בחיים.  מושג המטרה מושרש עמוק בטבענו והוא בעל פוטנציאל ביולוגי.  תהליך זה נמצא כעת במוקד כאשר אני מרחיב את התיאוריה הפוליווגאלית כדי להבין עוד יותר את השלכות התגובות לאיום בחיים ואת יכולתנו לשגשג למרות השיבושים הקשורים לטראומה.

 

וו'ין:  תודה לך פרופ' פורג'ס.

צרו קשר

כתבו לנו

052-3542385

כפר הנגיד

  • Facebook

© 2020 כל הזכויות שמורות לאביבית מלכה בן-גאון | מרכז גאלופ