ממעמקים קראתיך...

(פרק 3 בסדרת הסיפורים כיצד הסוסים הצילו את חיי...)

הגעתי לכרכור בשעה שש בערב..

חניתי את הרכב ונכנסתי לחצר פסטורלית ונעימה..

בפנים חיכה לי יובל, מנהל המכללה, עם כוס קפה ושיחה נעימה..

שוחחנו רבות, על התאונה שהותירה אותי המומה, על הכאב שלא ידעתי מה לעשות איתו ואיך להכיל אותו, על העמדת הפנים שהכל בסדר כשכלום לא בסדר, על כך שחשתי שאני ״באיבוד״ - הרבה אחרי ״שהלכתי לאיבוד״..

הסברתי שאני מרגישה שהגיע הזמן לקחת את חיי בידי ועל כך שכל הסימנים הובילו אותי לשם..

יובל הסביר לי על המכללה, על מסלול הלימודים הארוך של שלוש שנים, על הקורסים השונים הנוגעים הן לאדם והן לסוס והחיבור ביניהם.. והכי חשוב, הוא הסביר לי כי המכללה דוגלת בכך שאם אתה רוצה לדעת להיות מטפל, אתה חייב לדעת להיות מטופל.. ועל כך שבמהלך שלוש השנים אתה שותף עם כל חבריך לספסל הלימודים בקבוצת טיפול בפסיכותרפיה ופסיכודרמה.

ישבתי שם וחשבתי.. מאז ומתמיד, לפני התאונה, הייתי משענת, אוזן קשבת ומזור לאנשים רבים בחיי, הסוסים, גורמים לי להרגיש כמו ששום דבר אחר לא, טיפול קבוצתי של שלוש שנים.. מה עוד אני צריכה כדי להציל את חיי??

סיימנו את השיחה לאחר שעתיים של בכי, תובנות והרבה תקווה, נגבתי את פניי, אמרתי לו שאני רוצה להרשם ושאשוחח על כך עם משפחתי, לחצתי את ידו ונסעתי בחזרה לביתי..

בדרך, לא הפסקתי לבכות.. מכמה סיבות:

האחת, לא ידעתי איך אני הולכת לשלם כל כך הרבה כסף על שלוש שנים כאלו.. זה היה נראה בגבול הבלתי אפשרי.

השניה, כי הרגשתי בכל נים בגופי שזה מה שנכון לי לעשות, אך כמו בכל צעד בחיים אנו מרגישים שאנו צריכים תמיכה של הקרובים לנו בכדי להבין אם אנו חשים נכון. לא ידעתי איך משפחתי תגיב וכל הדרך חששתי שאם לא יתמכו, אתאכזב..

הגעתי לאימי, היא היתה במטבח, התיישבתי בפינת האוכל והתחלתי לספר לה כל שעבר עליי באותו היום.. כשסיימתי, אמי אמרה לי דבר אחד: ״את נרשמת! זה בדיוק מה שאת צריכה! אני מרגישה שזו מתנה משמים.. אעזור בכל דרך שאוכל ואת - תתרכזי רק בלימודים.. לשאר נדאג איכשהו אנחנו..״.

לעולם לא אשכח את הרגע הזה.. ההקלה וההבנה שזה הצעד הכי נכון לי..

יום למחרת שוחחתי עם אחיותיי ואחי וכולם הסכימו איתי פה אחד שזה הדבר הכי נכון לי.

עם תחילת שנת הלימודים, ישבתי שם על ספסל הלימודים בכיתת העץ הנעימה והרגשתי בכל רמ״ח איברי איך חיי עומדים להשתנות. זו תחושה שאין לי איך להסביר אותה, תחושה שהנפש מתפוצצת מהתרגשות, כשהיא רואה איך היא מוצאת את מה שיביא לרגיעה המיוחלת ולחיים מלאים..

מכאן, יצאתי למסע מרתק של שלוש שנים, שבהם רק למדתי, ביליתי עם חבריי לספסל הלימודים ועם הסוסים..

ביום הראשון בו התחלנו את שיעורי הרכיבה, היו במגרש מספר סוסים.. עמדתי שם נרגשת ובאופן אוטומטי מצאתי את עצמי מנסה להבין איזהו הסוס הנבחר עבורי.. בעודי בוחנת אותם, נפלה בליבי החלטה, שהחל מהיום, אני לא בוחרת סוס.. הם בוחרים אותי, או שהמדריכות שלי בוחרות עבורי.. אני, לא אומרת ״לא״ לאף סוס.. צעיר, מופרע, מרדן ככל שיהיה, אני עולה על כל סוס שמגיע ומתמודדת.. וכך היה.

התחלנו את שיעורי הרכיבה, ביניהם השתלבו הטיפולים הקבוצתיים ולאט, לאט התחלתי להרגיש איך הסוסים חושפים אותי ומביאים אותי לנקודות זמן שלא משאירות שום רגש ומחשבה בפנים.. מצאתי את עצמי מתוסכלת למולם, כואבת, תקועה והם בשיא כנותם, שיקפו לי את כל המקומות האלו בצורה הכי כנה ואמיתית שיכולה להיות.. הם סרבו לשתף איתי פעולה וגילו תסכול ולחץ כשאני הבאתי זאת.. הם הראו לי את נשמתי הכאובה והמבולבלת כשהתבלבלו כשאני על גבם..

כל התחושות הללו עברו לגלריית הטיפול הקבוצתי, שם התכנים עלו ונפתחו עוד ועוד..

סודותיי הקמוסים ביותר החלו לצאת החוצה, הרגעים בהם חשתי שאין עוד לאן להמשיך, שהלב כואב ואינו יכול להכיל את רמת הכאב הזו, את המחשבה שלעולם לא אוכל עוד להיות מאושרת באמת כפי שהייתי, שהחיוך הנצחי שעל פניי לא יחזור עוד אמיתי ועד הערב במקלחת, כשבוע לאחר התאונה, בו הרגשתי שאני מעדיפה לסיים את חיי ואין לי האומץ לעשות זאת, שבאותה השניה אחותי נכנסה לחדר המקלחת ואמרה שהיא יודעת על מה אני חושבת ושרק אקח בחשבון שברגע שאני לוקחת החלטה כזו על עצמי, אני גוזרת את דינה גם כן.. כי אין לה מה לעשות בלעדיי..

הפצעים נפתחו, דממו על רצפת העץ בחדר ועל גבם של הסוסים, עד שיום אחד, כארבעה חודשים לאחר תחילת הלימודים, קרסו כל מערכות ההגנה הנפשיות שלי.. כל מנגנוני ההגנה נפלו, שותקה היכולת של נפשי לגונן על עצמה מלכאוב וחוויתי מה שנקרא: התקף נוירוטי... התקף חרדה אחד ארוך של שלושה ימים שלא הרפה.. התקף שהביא אותי לחדר הפסיכיאטר, שחשף את ילדותי בצל אבי החולה מגיל 10, את הלילות בהם נשארתי לבדי מתבוננת מהמרפסת כשהאמבולנס בוכה את דרכו עם אבי לבית החולים, את הרגעים בהם אני נכנסת לחדר שהרגע הסתיימה בו דרמת טיפול באבי ואני אוספת מהסדינים המגואלים בדם את המחטים, המזרקים והאלקטרודות שנשארו זרוקים בכל פינה בחדר, מחליפה מצעים ומתיישבת לחכות למישהו שיכנס בדלת ויגיד מה קורה, או לטלפון שיצלצל ואני לבדי, ילדה בת 11... היו אינספור רגעים כאלו בילדותי, רגעים בהם נותרתי לבדי ממתינה.. בזמנו לא היו טלפונים ניידים או אינטרנט, כך שכל שנותר היה רק לשבת בבית ולחכות.. לחדשה, למישהו שיכנס בדלת..

עברנו על כל שבע השנים בהן היה חולה ועד לרגע בו נשם נשימתו האחרונה כשאני, אימי ואחותי אומרות ״שמע ישראל״ על מיטתו כשאני בת 16.

משם המשכנו לתאונה, לפרידה שלי מדותן על שולי כביש 4, לדלת האמבולנס שנסגרת אחריי כשאני רואה אותו על הכביש ויודעת שלא אראה אותו שוב, לקצוות שלא נסגרו, לשאלות שלא יענו, לדלתות המסתובבות שלא הרפו ולפתיחת הפצעים שלא הגלידו..

נפשי התעייפה וגופי סרב עוד להסתיר את מה שלא ניתן היה עוד להסתיר..

זהו, הגעתי לשפל של השפל.. לתחתית חוסר האונים.. למעמקי נפשי העמוסה לעייפה, שמהם, אין יותר לאן לרדת, אפשר רק לטפס, לעלות ולתת לזרעים שזרעתי בעמקי נשמתי להתחיל לנבוט ולצמוח, להתממש ולצאת לאור..

המשך בפרק הבא,

שלכם,

אביבית.